לאובדה ולמוצאה

להסכים ללכת לאיבוד זה דבר אחד . לאבד טבעת נישואין זה כבר דבר אחר . זה הצד השני של אותה מטבע רק שבמקרה של טבעת הצדדים זהים והמחבר ביניהם הוא החסר שמחזיק את המלא המקיף בעיגול במקרה שלי כסוף . יום אחרי שמטבע הלשון ״להסכים ללכת לאיבוד״ התרונן בי בשמחה מצאתי אותו טובע בים של כיסופים . ובליל של מחשבות . על הבחירה של הטבעת שלי להאבד ועל העיתוי והמיקום . והמשמעות . אנחנו טובות בלחפש משמעות לכל דבר . ואבידה מכל סוג שהוא מחזיקה בחובה מהות פנימית ואיתות מחייב אחד : חזקי את הבטחון והאמונה . אבל מה שקורה בדרך כלל הוא היפוך מוחלט . החלשה . שיחרור כל הקולות המבקרים שבתוכנו מכל הסגרים ששהו בהן . חגיגה . בדרך לאיבוד עצמי במקרה הזה יחד עם הטבעת . את המהלך הזה אני מכירה . כמי שמתרגלת לא מעט הליכה... לאיבוד ... אז תחילה זרקתי עוגן - ״ אני מוצאת אותה״ לי לסביבה לכל מי שהיה בסביבת הטבעת שלי . וחיזקתי קצת את הקולות מחפשי המשמעות האבודים שלא באמת מעניינת אותם המשמעות ובכל זאת כדאי לתת להם תשומת לב ״ הכל ניפלא בנישואין שלנו תרגיעו ״ והחזקתי תמונה ואמונה צלולה שהיא תחזור לידי . וכמובן תפילה . עברו 24 שעות . האצבע הרגישה חסר כל הגוף ביקש להתמלא . בבוקר שיתפתי את האיש שלי במהלך . הפנימי החיצוני . איפה כבר חיפשתי . ואיפה הגוף מרגיש שהיא נמצאת . שטפתי את המחשבות הישנות ועלתה מחשבה צלולה אחת. היא ברכב . לא עברה דקה ובעלי הושיט לי בחיוך גדול את הטבעת . זכינו לבחור להינשא בשנית . בחירה מרגשת . לאובדה ולמוצאה . זה כנראה כל הסיפור .