מרי

העולם שלנו היום .אדום. שחור. מרי יהב הלכה לעולמה. בעלת עיני אש , בלבוש אדום , ושיער שחור ופרח אדום ונעלי עקב שיוצרים קצב לריקוד... לתנועה. למחול החיים והמוות.התשוקה והאהבה .היא משם. מהפלנטה האחרת .יהי זכרה ברוך.

היום שעלו בי המילים של סבא דוד . זה בברור נראה כרמז מטרים ללוויה שהייתי בה בצהריים .מרי יהב , חברת ילדות של סבא דוד שלנ

ו. הלכה היום לעולמה. הם היו חברי נפש.מאותו הרחוב .משם .ניצולים יחידים שניהם מכל בני משפחתם .מביאליסטוק. עדים שלא עוד איתנו. ולי הייתה זכות גדולה לקבל אותה , את מרי כחברה . ולמי שיש חברות סבתות . יש שבועות שהפיד נבחר להראות קצת כבית הספדים . המופלא הוא ....של נשים יפות . יפות . מאירות . למרי ולי היה מפגש מסעיר לפני 7 שנים . את המפגש איתה קיבלתי ליום הולדתי (לפוסט אחר ..)לאחריו לא יכולתי שלא לכתוב . מאז נפגשנו מידי שנה . שמחה לשתף במחול המילים שהתנגנו בי . באותו מפגש . למטיבי לכת . לחיי האור שבך . מרי . מרי יהב . אשה קטנה גדולה . גדולה אף מהחיים . כל מילות התיאור שלי את דמותה יכולות להלקח ממלל התוכניה של פסטיבל הפלמנקו "אדום שחור"שהגיע בזמנו לידי עת הוא מתאר את הרקדנית המובילה : " בעלת עיני אש , בלבוש אדום , ושיער שחור ופרח אדום ונעלי עקב שיוצרים קצב לריקוד... לתנועה. " והשיחה בינינו גם היא נעה בין המקצבים השונים של הפלמנקו. בין מקצבי השמחה והחגיגה , ובין רטטי הבדידות והעצבות למחול המרד , הכעס והרומנטיקה. כמו בין המילים של התוכנייה נארגה ביד אומן תנועת הריקוד של המפגש שלנו ,המחול שנע בין החיים והמוות , בין האש והאהבה. משהו בנשמה שלי תמיד שמח לפגוש את מרי , כל פעם מחדש . נוכחות ישירה . פולחת. מרים יהב חברת ילדות של סבא דוד ז"ל . שניהם היו בגיל הנעורים כשהגרמנים כבשו א עיר הולדתם ביאליסטוק. מרים, מרי , מרקה הגיעה למחנה ההשמדה טרבלינקה , משם למידאנק ולאחר מכן למחנה העבודה בליז'ין , אושוויץ ועוד מחנה בהרי הסודטים בצ'כיה . איבדה את כל משפחתה כמו סבא דוד והשתחררה ב8 במאי 1945 – 6 ימים לאחר שחרורו . זהו המפגש הראשון שלי עם מרי שסבא דוד לא נוכח בו. הקשר שלהם גם הוא נע בין הגוונים האדום והשחור . כניצולים יחידאים הם "נלחמו" ביניהם על הזכרונות , ועל האמת .היא ידעה להלעיט אותו ב"אדום אדום הזה" ממטעמי הילדות של המטבח הביליסטוקאי להרגיע את רוח הסערה שבו ,שבה. אבל הייתה להם אחוות אחים שכמו המילה "ריספקט" מתאימה לה יותר מהמילה כבוד . זוכרת את המבט הגאה של סבא דוד עת הגיע אלינו בשעת בוקר מוקדמת חיוך הניצחון והערכה על גבול הקנאה על פניו " היא עשתה את זה ... כן.. מרקה הקטנה ... עשתה את זה " ובכל העיתונים של הבוקר התנוססה תמונתה ובכותרות נכתב "בטקס לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ מרים יהב חטפה את המיקרופון הפשילה את שרוולה וזעקה לעולם "למה? למה עשו אותי יתומה ? למה שרפו את המשפחה שלי? למה שרפו את העם שלי? אני עמדתי פה ערומה בשלג בקור ילדה בת 16 , לכאן הביאו את משפחתי ושרפו את כולה כאן גזלו את שמי ונתנו לי מספר . כאן הפכתי למספר ." האשה שמולי באדום ושחור שעל זרועה חרוט המספר A15755 בכל יישותה נגעה בקווי המתאר של חייה במילות קודש הקודשים שבשיר השירים: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ--כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה הפרח האדום המעטר את שערה גם בגיל 80 "שולח רשפי אש , שלהבת-יה" להצית את אור החיים בעייניה שרואות את המוות משם . אני מכירה את את המבט הזה מהעייניים של דויד. נפקד נוכח . פה ולא פה . מת...חי...חי ...מת... ה שאלה המתבקשת על אלוהים לא עלתה בשיח שלנו. השאלה ריחפה כשאלה שלא נשאלת אבל הייתה נוכחת תמידית בשיח . אני יושבת מולה בחרדת קודש . זו שאלה שרק היא יכולה להעלות . אני לא רשאית להעלות אותה. מבחינתי בבירור "ניצול שואה הוא ק ד ו ש ! " זה מקום לא פשוט לקנות בנפש ... עבדתי עליו שנים בעבודה פנימית עמוקה בקשר שלי עם סבא דוד . לכבד את מה שאת לא רואה ולא מבינה , את המקום של הקדושה בה מצוי מי שנגע במוות וחזר אלינו כחי – חי מת. לכבד המקום בו נחוות אי היכולת של הניצולים להסביר את מה שאנחנו לעולם לא נוכל להבין . לכבד בקדושה את אי ידיעה . והתרעומת של מרי על השכן הדתי שלה שיורד במדרגות בשבת ולא אומר לה שלום עדיין מהדהדת בליבי . "קדוש . קדוש. קדוש."

השיח שלנו עורר בי את הדחף כן לשאול את מרי , האם מוצאת קשר בין המוות של בנה מסרטן הראש למוות של גרשון בנו בכורו של דוד ז"ל מאותה מחלה. ושאלתי הקפיצה אותה : "וודאי שיש קשר... אנחנו הבאנו את כל הזוועה משם והעברנו אותה הלאה . לבכורים שלנו." בכורי ישראל במצרים ניצלו ,אבל מרי ודוד ניצולי השואה שיכלו את בניהם בכוריהם בארץ ישראל.

השואה לא הייתה והסתיימה שם היא עדיין נישאת בגלים סמויים בתאים של הניצולים ,בניהם ונכדיהם ... "רדיואקטיביות תודעתית" . החיים על קצה חוט הסערה .... רק אורך החיים שיבחרו לחיות יהיה בו להעצים את הרסנותם של תאים אלו או לחלופין לעורר כוחות חוסן עצומים למולם . מבחן ההשרדות של עמנו לא תם ... ואת זה יודעת מרי שבעקשנות בגילה ממשיכה ללות קבוצות נוער , וצבא למחנות ההשמדה . והיא חוזרת ומספרת – "בכל מסע לפולין אני מספרת על האחים של דוד שהומתו בגז ברכבת בערב יום כיפור הירשל צבי בן השלוש וחיים בן השש ועל גרשון האבא של דוד שגסס למות בידיים שלו ... ימח שמם וזכרם"

"המלחמה שלי היא יומיומית אני חייבת את זה לכל בני משפחתי שחיים רק בזכרוני . כשאני אמות הם ימותו איתי .." צעדי מחול האהבה של מרי באדום בוהק ושחור בין מחוזות המוות של עברה , ובין מחוזות החיים בהווה הם כחותם על ליבך ...

מרי אהובה . אהבה רבה לי אלייך .