זיכרון ילדות

טוסט יום שישי. של אבא שלי . תוהה איך מספרים.מעבירים .זכרון של טעם מסותר . ניחוח אהבה . קירבה תמה בין בת זקונים ואב . פרוסה על פרוסה . מנסה . חלה מרובעת בשקית של הסופר מחכה על השיש משש בבוקר. מחכה לי שאתעורר לשישי . כשנכנסת למטבח ואימי מנצחת על התבשילים אבא שלי מגניב חיוך ילדי שובב ״ שאני אכין לך את החלה ?״ והחיוך הילדי שבי .שלי . מהנהן בשמחה . בילדות ההכנה פחות ריתקה אותי בזמן שאני התארגנתי .התלבשתי .היא חיכתה לי . פרוסה. מרובעת . עבה . ועליה חותם מפוחם שבתוכו הלבנה רכה מבהיקה . מבריקה משמן ומתובלת בשום ומלח גס . ״ תגרדי את השום על הפרוסה ״ .חמישים שנה אחרי . היום . קמתי הבוקר . עם חמישה שקלים פסעתי לצרכניה הצטיידתי בחלה מרובעת . פרסתי . הנחתי על הלהבה הקטנה . הפכתי . הוקסמתי מההטבעה המפוחמת שהבליטה בת העין הלבנה במרכז . שמן זית . מלח גס ושום שהולך וחוזר על פרוסת הלחם ומשאיר את חותמו .חותם ילדות זך . ובו ברגע שמתיישבת לי להתענג נכנס הנכד בזרועות אביו . מגישה לו הפרוסה שמשאירה פירורי פחם משומנים על שפתיו וזוכה לשמוע מילה חדשה מפיו ״ עוד!״