מה הזכרון מבקש?
גשם על עירי . יום שני . יום ירושלים שלי . הימים הגשומים האלו בזכרונות הירושלמיים של בית הילדות שלי, נאצרו בחלון הנשיה הלבן בחום ביתי מסוג זך. תחרתי .אוורירי ונדיר . אבא שלי כל היום חייך . אמא שלי הכינה תבשילים מהבילים . והחלונות היו מלאים באדים של חום. טהר לב . אני ירדתי ועליתי במדרגות מאות פעמים. מבקעת בתולי שבילים נידחים מלאי שלוליות במורדי הגבעות והרגלים שלי מחליקות בתוך רעש מקומט של שקיות פלסטיק של הסופר. והלב שלי רוקד מחול מים בששון . היום התעוררתי וראיתי את אבא שלי .מחייך . מגיף את התריסים בשחר "יש סופה של גשם , קומי !" מבין המצבות בעליה לירושלים. אמא שלי , שתחייה מעמידה מרק .מנגבת דמעה. ומחייכת . קמתי נקייה לביתי . כמה פשוט .חיוך של אבא . מרק של אמא . ילדות קסומה! זה מה שהזכרון של הילדים שלנו מבקש מאיתנו .
כמה פשוט .
